העמוד הזה הוא יומן־מסע עם קרקס Huba Cuba. פעם, באביב 2025, פשוט רציתי לקחת את הבן שלי לאוהל הקרקס הזה — אבל מאז כבר לא הצלחתי לצאת ממנו. את הסיפור על המופע הקודם, Circo Circo, תוכלו לקרוא כאן.
במופע החדש נשארו כמה פרצופים מוכרים, ובשבילי זה היה המון. כשבאתי עם הבן שלי לקרקס בפעם הראשונה, עוד בתקופת החזרות, הוא זיהה אמן שהכרנו בצד השני של הקרקס, רץ אליו וצעק בספרדית צלולה לגמרי: te quiero mucho!
אני הייתי רק קצת יותר מאופקת — את אחת הבנות, שראיתי בפעם הראשונה אחרי הפסקה ארוכה, נדמה לי שכמעט חנקתי בחיבוק, ממש לפני הבכורה של המופע החדש.
הפעם לא נסעתי כדי להכיר. נסעתי כדי לחזור.
לפני שנה, ניסיתי כל הזמן להבין אם מותר לי להיות כאן, אם מותר לי לבוא שוב, אם מותר לי להוציא את המצלמה, להיכנס ולהישאר.
הסיפור הזה הפך לעבודה, אבל בשבילי הוא אף פעם לא היה רק עבודה.
לא לקחתי כסף על הצילומים. התשלום שלי היה אחר:
אני יכולה להגיע תמיד לקרקס, עם הבן שלי, ולפעמים להביא אנשים נוספים, שלא יכולים לקנות כרטיסים למשפחה שלהם.
הם קיבלו את התמונות שלי. אני קיבלתי את האפשרות לפתוח מדי פעם את הדלת הזאת לעוד מישהו. סחר חליפין שמקובל על שני הצדדים.
בקובה היה באותו זמן משבר קשה: הפסקות חשמל, מחסור בדלק, בעיות בתחבורה. להרבה מהאנשים שעמדתי לראות עכשיו על הבמה, נותרו שם הורים, ילדים, אחים, אחיות וחברים.
וכאן, בעוד כמה דקות, האורות אמורים להידלק, המוזיקה להתחיל, והאנשים האלה צריכים לצאת לבמה ולעשות את מה שבשבילו הקהל בכלל מגיע לקרקס: להפתיע, להצחיק, לרגש, ולגרום לקהל
לשכוח לכמה שעות מכל השאר.
הסתכלתי עליהם וכל הזמן חשבתי: איך? איך יוצאים לשמח שמונה-מאות אנשים, כשבני המשפחה שלך נמצאים עכשיו במצב כל-כך לא ברור, שרק אלוהים יודע מהו?
על הבמה, כמובן, לא היה אפשר לראות שום דבר מזה.
היו מוזיקה, אור, חיוכים - ועוד מופע קרקס רגיל לחלוטין.
ופתאום הכול נעשה פשוט יותר — לא ״האמנות חזקה מהנסיבות״, לא ״הבאנו לאנשים שמחה למרות הכול״...
הם היו צריכים לעבוד. בבית חיכו האנשים שהם רצו לעזור להם, וכאן הייתה העבודה שהם יודעים לעשות הכי טוב — לעלות לבמה עם חיוך.
הצופה לא חייב לדעת על מה האמן חשב, חמש דקות לפני שעלה לבמה. לי היה מזל שלפעמים ידעתי קצת יותר, וכנראה שבגלל זה אני לא מסוגלת להסתכל על היצירה בנפרד מהאדם שמבצע אותה.
— את עובדת בקרקס?
— ומי שכר אותך?
— את מצלמת בשבילנו?
זה היה מצחיק במיוחד ביום של שלושת ההופעות, כשכמעט לא הייתה הנהלה בסביבה, ואני פשוט הסתובבתי באוהל עם מצלמה - כמו מישהי שברור לגמרי שמותר לה. עד היום אני לא ממש יודעת איך לענות בקצרה על השאלה ״את עובדת כאן?״ פורמלית — לא בדיוק. בפועל — יותר ויותר כן.
האנשים הוותיקים משום מה כבר לא שואלים שאלות כאלה. מבחינתם, הנוכחות שלי כבר מזמן לא דורשת הסבר.
וזה חשוב לי יותר מכל סטטוס רשמי.
בעונה הזאת אנשים התחילו לשאול למה לא צילמתי אותם.
פעם אחת, לגמרי בלי תכנון, צילמתי בווידאו כמה קטעים ופרסמתי אותם ברשת. כמעט מיד לאחר מכן, אחד האמנים כתב לי: "ומה איתנו? למה הקטע שלנו לא שם?" זו הייתה גם בדיחה וגם עלבון קטן ואמיתי לגמרי, וזה נגע בי מאוד.
בפעם אחרת מישהו פשוט ניגש אליי ואמר שהוא צריך צילום וידאו מלא של הקטע שלו. האם אוכל להגיע ולצלם?
ברור שיכולתי :)
פעם הייתי מבקשת רשות להוציא את המצלמה, ועכשיו המצלמה נעשתה לדבר שמצפים ממני להביא.
בהתחלה הרשו לי להסתכל. אחר כך — לצלם. ואז התחילו לבקש בעצמם שאצלם אותם.
לא כי העונה הסתיימה.
זמן קצר לאחר הבכורה — התחילה מלחמה.
גם בזמן המלחמה הגעתי לקרקס — וצילמתי קצת. מותרות בלתי נתפסת — האפשרות לתמוך בעצמך דרך תמיכה באחרים.
פעם אחת הייתה נפילה של טיל ממש ליד הקרקס.
אף אחד מהחבר׳ה לא רצה לעזוב.
כנראה כי בסופו של דבר הקרקס הוא לא האוהל ואפילו לא המופע. הקרקס הוא האנשים שעושים אותו.
באיזשהו שלב אחד הליצנים יצא לרחוב:
האף נשאר.
הבמה נעלמה.
אולי במקום שבו מורידים את התלבושת.
ואולי בכלל לא שם.
פעם אחת, למשל, הקרקס מצא את עצמו לפתע במכונית שלי, בדרך לרופא, בזמן האזעקות.
עד אותו רגע כמעט לא הכרנו, אני והאדם הזה.
פשוט אמרו לי: אל תדאגי, את תיקחי אותו ותסתדרי.
וככה מצאתי את עצמי אוספת אמן קובני, מסיעה אותו לרופא ישראלי, ובמשך שעתיים מדברת באיזו תערובת של רוסית, אוקראינית, אנגלית, עברית והספרדית שלי, שבאותו זמן עוד הייתה ממש אומללה — ובאיזשהו אופן באמת מסתדרת.
עד היום אני זוכרת עד כמה עצם האמון הזה נגע בי.
הפקידו בידיי אדם. פשוט כי ידעו: נסתדר.
אחרי ההופעה הראשונה תהיה השנייה, ואחרי השנייה — השלישית.
ביניהן צריך להחליף בגדים, לאכול, לתקן את האיפור, לשכב קצת, לדבר, להתארגן, לבדוק את האביזרים ולצאת שוב.
הנוכחות מאחורי הקלעים אף פעם לא הרסה בשבילי את הקסם של הקרקס.
להפך: היא גרמה לי להבין ממה הקסם הזה עשוי.
אני לא אוהבת במיוחד את הרעיון שעל הבמה קיים ״אמן״, ואז הוא יורד אל מאחורי הקלעים והופך ל״אדם אמיתי״.
לא. זה הכול אותו אדם. הבמה, האיפור, צילומי הפרסום, העייפות, הצחוק וחמש דקות השקט בין שתי כניסות — אלו פשוט מצבים שונים שלו.
אני כבר לא מנסה לתפוס את הרגע שבו האמן נגמר והאדם הרגיל מתחיל.
נראה לי שרגע כזה בכלל לא קיים.
כמובן, הוא קצת שיחק את השמחה הזאת — הרי הוא ליצן. אבל כדי לשמוח ככה בכאילו, קודם כל צריך, לפחות קצת, לשמוח באמת.
כנראה שבגלל זה אני אוהבת את הקרקס. כאן מאוד קשה להבין איפה המשחק נגמר והחיים מתחילים.
והאם בכלל צריך להפריד ביניהם.
למדתי, לאורך השנה הזו, שבית אמיתי הוא לפעמים מורכב יותר מכפי שחשבתי
בפעם הראשונה ״בית״ היה בשבילי כמעט תחושה אידיאלית: מקום שטוב בו, בטוח בו, ומקבלים אותך בו. במהלך השנה הזאת למדתי שבית אמיתי הוא מורכב יותר מזה.
לא כל האנשים בו חייבים לחבב זה את זה.
לפעמים יש דלתות סגורות.
קונפליקטים.
עלבונות.
ימים שבהם מתחשק להסתובב וללכת.
אבל ביום אחר - מישהו יראה את הבעת הפנים שלך וישאל מה קרה.
יביאו לך קפה - לא בכוס חד־פעמית, אלא בספל שלהם.
ברגעים שבהם אני בעצמי מרגישה לא בטוחה, מישהו יקום פתאום ויצהיר בקול רם, ולגמרי בפומבי: היא לא כאן במקרה.
אפשר להשאיר ליד הקרקס מכונית מקולקלת, לתת למישהו את המפתחות ולדעת שאחר כך מישהו יתעורר, יפגוש את הגרר, ימצא את המכונית ואיכשהו יחבר את כל זה יחד.
אפשר לכתוב שוב על עוד חתולה, עוד רופא, עוד ״אני לא מבינה כלום, תעזור לי״. ולשמוע בתשובה: נסתדר.
הדבר הכי מפתיע בעונה הזאת הוא לא כמה שאני יכולה לעשות בשבילם.
אלא כמה שהם עושים בשבילי.
כנראה שבית אמיתי מתחיל איפשהו בין ״להכין לך קפה?״ לבין
״תשאירי את המכונית, אנחנו נעביר את המפתחות לגרר״.
בהדרגה התחלתי לדעת על האנשים האלו יותר, דברים שאי אפשר לדעת רק מצילום המופע. והם התחילו לדעת עליי קצת יותר ממה שאדם שמצטלם בדרך כלל יודע על מי שמצלם אותו.
פעם אחד מאנשי הקרקס, שאני מכירה עוד מהעונה הקודמת, נעצר לידי ואמר: את זוכרת שכשהגעת אלינו, בכלל לא הבנת מילה בספרדית? אני זוכרת. ברור שאני זוכרת. :)
הוא אפילו אמר את שם העיר שבה הגעתי אליהם בפעם הראשונה. ומשום מה על זה בכלל לא חשבתי קודם. כל הזמן הזה תיעדתי את הקרקס. ומתברר שגם הקרקס, איכשהו, תיעד אותי.
פשוט לא בתמונות.
החוזה נגמר בדצמבר. "כן, כן, אחר כך ישר לבן, לאישה, הביתה!"
שאלתי:
— ועכשיו אפשר להגיע הביתה?
הוא שתק לרגע, בלע את הגוש בגרון ואמר:
— לא.
כנראה שהמציאות הייתה מורכבת יותר מה״לא״ הקצר הזה. אבל מבחינתו, באותו רגע, זו בדיוק הייתה התשובה.
אבל אם יושבים לידו קצת יותר זמן ומקשיבים קצת יותר בתשומת לב, מתברר שכבר שבוע שהוא לא דיבר עם המשפחה: בבית ירדו גשמים ושוב אין תקשורת נורמלית.
לכל אחד יש את ה״הכול בסדר״ שלו. לפעמים פשוט צריך לא למהר, כדי לשמוע את ההמשך.
לפעמים אני שוכחת לצלם ופשוט מסתכלת.
לא רק התרגיל מעניין אותי.
מעניין אותי האדם שיוצא לבצע אותו.
הכול מסביב עצום: האוהל, האור, המוזיקה, הקהל. ומתברר שאדם קטן אחד לגמרי מספיק כדי להחזיק את כל המרחב הזה ולגרום לצופים להפסיק לנשום לכמה דקות.
לקראת סוף הקיץ הגיעו חדשות מפחידות מקולומביה - רעידת אדמה חזקה במיוחד פגעה במולדת של מחצית מצוות הקרקס.
כמעט כל הקרקס מורכב מקובנים ומקולומביאנים. בתחילת העונה חצי מהאוהל היה שקוע במחשבות רחוקות מכאן, אי-שם בקובה. אחר כך החצי השני - בקולומביה. למרבה המזל, המשפחות של מי שהצלחתי להגיע אליהם היו בחיים ובסדר. אבל סביב האנשים הקרובים להם היו בתים הרוסים, אנשים שאיבדו הכול - חברים, מכרים, ערים שלמות שהיו זקוקות לעזרה. הכול, כמו בבית שלי, באוקראינה.
ושוב האור נדלק.
ושוב המוזיקה מתחילה.
ושוב הם יוצאים.
עובדים, צוחקים, ואחר כך שולחים הביתה את הכסף שהרוויחו כאן. לא כי לא אכפת להם - בדיוק להפך.
לפעמים גם לחייך על הבמה זו עבודה.
ומאוד חשוב לי לזכור ששתי המציאויות האלה קיימות בו־זמנית.
ובכל זאת, לפעמים אנחנו כותבים זה לזה. יודעים מה קורה זה אצל זה. זוכרים.
ואולי זה מה שיקר לי במיוחד: התברר שיש אנשים שנשארים גם כשהתמונות נגמרו, המופע נגמר, ובכלל - נגמרו כל הסיבות ההגיוניות להמשיך לשמור על קשר.
ופתאום עניתי, בכנות גמורה:
נדמה לי שאלוהים כבר בירך אותי בכם.
אני עדיין מגיעה כי אני רוצה. אבל עכשיו, לפעמים אני מגיעה גם כי מחכים לי. ואלו שתי סיבות שונות לגמרי להגיע.
אני צריכה את שתיהן.
ועוד דבר אחד אחרון — אני כבר יודעת על חלק מהתוכניות להמשך. אני יודעת לפחות על כמה שמות - שאם הכול יסתדר, אולי יופיעו כאן בעונה הבאה.
ואני ממש משתדלת בינתיים להתנהג כמו בן אדם מבוגר. זה הולך לי, למען האמת, די רע:
אני רועדת מאושר ומהתרגשות, כמו רעשן של ילדים.
פעם הגעתי כדי לראות מה קורה בתוך הקרקס.
עכשיו פשוט מעניין אותי מה יקרה הלאה עם כולנו.